החיים הם עכשיו. אבל העכשיו משתנה

אז מה עשיתי היום?

השאלה הזאת מעסיקה רבים מאיתנו.

לא פעם היא עולה גם בקליניקה, כשאדם עוצר לרגע ושואל את עצמו:

מה הספקתי היום? במה התקדמתי? מה עשיתי מכל מה שתכננתי?

ובתוך השאלות האלה מסתתר לפעמים סרגל שלם שלפיו אנחנו מודדים מה נחשב עשייה ומה לא.

כאילו יש את מה שעשינו, ויש את החיים עצמם.

ההפרדה הזאת מעלה שאלה רחבה יותר:

האם החיים שאנחנו רוצים הם משהו שאנחנו דוחים עד שנסיים את כל מה שצריך לעשות, או שהם מתקיימים בתוך הדרך עצמה?

לפני שנים, השאלה הזאת הפכה עבורי לבחירה ממשית.

כי החיים הם עכשיו

בגיל 40 בחרתי לצאת עם המשפחה למסע בעולם.

לקח לי כמעט שנתיים להפוך את הבחירה הזאת לאפשרית. לתכנן, להתארגן, לקבל החלטות ולבנות מציאות שתאפשר לנו לצאת.

הבחירה לא הייתה רק לטייל בעולם.

היא גבתה מחיר. ויתרנו על קביעות, על המוכר והבטוח, על קרבה לאנשים ועל עוד דברים שהיו חלק מהחיים שבנינו.

אבל מול כל אלה עמדה בעיניי הילדות.

ילדות יש רק פעם אחת.

יש שנים שבהן הילדים עדיין רכים, קרובים, והאפשרות לחוות איתם את העולם באופן הזה עדיין פתוחה. אחר כך הם גדלים, מתרחקים באופן טבעי אל החיים שלהם ונעשים יותר ויותר אנשים בזכות עצמם.

לפעמים, כמו שאומרים, תזמון הוא הכול בחיים.

לא רציתי לחכות ליום שבו יהיה לנו יותר זמן, יותר ודאות או תנאים נוחים יותר, ולגלות שהזמן שהיה חשוב לי כבר חלף.

לכן המסע היה עבורי הרבה יותר ממסע. הוא היה בחירה לתת מקום למה שראיתי כחשוב בעת ההיא, גם כשהבחירה הזאת דרשה לוותר על דברים חשובים אחרים.

לקבוצה שבה תיעדתי את המסע קראתי ״בחירה״. בהרצאה שנתתי בבית ציוני אמריקה קראתי לאותו רעיון ״החיים הם עכשיו״.

אני עדיין מאמינה בזה.

רק שהיום הייתי מוסיפה:

החיים הם עכשיו. אבל העכשיו משתנה.

הבחירה הזאת לא חייבת להיראות כמו מסע בעולם. אבל היא מעלה שאלה שרלוונטית לחיים של כולנו:

מה חשוב לנו דווקא בעת הזאת, ומה עלול לחלוף בזמן שאנחנו מחכים לזמן המתאים?

יש עת לכל דבר

היום זו עבורי תקופה אחרת. הילדים גדלו, והשלב שבו הם נמצאים מבקש נוכחות מסוג אחר.

אני קוראת לשנים האלה שנות הקינון. להיות כאן כשהחיים שלהם משתנים, ובתוך העת הזאת לתת לעסק מקום לצמוח ולהתבסס.

יש עת לנדוד ויש עת להשתרש.

יש עת לצאת ויש עת לחזור.

הדבר נכון הרבה מעבר לסיפור שלי.

אנחנו בוחרים לבנות משפחה, לפתח קריירה, ליצור, לטפח קשרים, ללמוד, לנוע בעולם. אבל הבחירות האלה אינן מבקשות מאיתנו אותו דבר לאורך כל החיים.

מה שהיה נכון לפני חמש שנים לא בהכרח מבקש מאיתנו אותה נוכחות היום.

ולפעמים הקושי מתחיל דווקא כשאנחנו ממשיכים לחיות לפי סדרי עדיפויות שהתאימו לעת אחרת.

לא הכול צריך לקרות באותה עוצמה

רבים מדברים על איזון בין תחומי החיים.

אבל החיים כמעט אף פעם אינם מתחלקים לחלקים שווים.

יש תקופות שבהן העבודה דורשת יותר. יש תקופות שבהן המשפחה עוברת לקדמת הבמה. יש זמנים שבהם הגוף מבקש יותר תשומת לב, קשר מסוים זקוק לנו, או יצירה חדשה מבקשת להיוולד.

אולי החיים דומים פחות למאזניים ויותר לשתי וערב.

כל החוטים נמצאים שם, אבל לא כולם נמצאים בקדמת האריג באותו רגע.

בחירה בחוט שמקבל עכשיו יותר מקום פירושה גם להסכים שחוט אחר יהיה כרגע ברקע.

לא מפני שהוא פחות חשוב, אלא מפני שלא הכול צריך לקבל אותה קדימות באותה עת.

ואז השאלה אינה רק איך להספיק יותר.

אלא מה נכון שיקבל יותר מקום עכשיו.

לא לבחור בין החיים להגשמה

גם הגשמה מקצועית אינה מתקיימת מחוץ לחיים. בתקופה אחת היא יכולה לקבל את מרכז הבמה, ובתקופה אחרת לנוע לצד צרכים משפחתיים, אישיים או אחרים.

השאיפה להצליח, ליצור ולהתפתח מקצועית לא נעלמה.

אבל אני לא רוצה שהחיים יהיו הפרס שאקבל אחרי שאצליח.

ובאותה מידה, ״החיים הם עכשיו״ לא יכול להפוך לתירוץ להתרחק מכל דבר שדורש מאמץ, מחויבות או אומץ.

אפשר למלא את החיים בחוויות ועדיין להימנע מהצעד שמפחיד אותנו. ואפשר לעבוד בלי סוף למען עתיד טוב יותר ולגלות שההווה עבר, בזמן שהתכוננו אליו.

לכן אני פחות מחפשת איזון.

אני מחפשת הלימה.

הלימה בין העת שבה אנחנו נמצאים, מה שחשוב לנו בה, והדרך שבה אנחנו בוחרים לחיות אותה בפועל.

להאט כדי לבחור תנועה

כדי לראות את זה צריך לפעמים להאט.

לא לעצור את החיים.

להאט מספיק כדי לשאול:

מה העת שבה אני נמצא עכשיו?

מה באמת חשוב לי בעת הזאת?

מה מקבל כרגע את הזמן והאנרגיה שלי?

ומה חשוב לי, אבל שוב נדחק הצידה?

השאלה אינה רק מה מקבל יותר מקום בחיים שלנו, אלא האם אנחנו עדיין בוחרים בו.

לפעמים סדרי העדיפויות שלנו מבטאים בדיוק את מה שחשוב לנו עכשיו. ולפעמים הם פשוט ממשיכים מכוח ההרגל, הפחד, האשמה או הדרישות שסביבנו.

מבחוץ זה יכול להיראות אותו דבר. ההבדל נמצא במקום שממנו אנחנו פועלים.

ולכן האטה אינה בהכרח הזמנה לשנות את הבחירה. לפעמים היא מאפשרת לנו לבחור מחדש במה שכבר בחרנו.

זו מודעות שמובילה להבחנה, בחירה ותנועה ממשית.

לא כל שינוי הוא ויתור.

לפעמים הוא כיול.

ולפעמים הכיול דווקא מחזיר אותנו לבחירה שכבר עשינו.

אולי השאלה אינה כיצד לתת מקום לכל מה שחשוב לנו.

השאלה היא מה מבקש לקבל יותר מקום בעת שבה אנחנו נמצאים עכשיו, ועל מה אנחנו מוכנים להסכים שיהיה כרגע ברקע.

לא כוויתור. כבחירה.

לכל אחד מאיתנו יש עת אחרת עכשיו.

ולכן, במקום לחפש תשובה אחת נכונה לשאלה איך החיים צריכים להיראות, אני מזמינה אותך לבחון את העת שלך.

מפת העת שלי

מה העת שלי עכשיו?

מה מאפיין את התקופה שבה אני נמצא כרגע?

מה חשוב לי בעת הזאת?

לא מה אמור להיות חשוב. מה באמת חשוב עכשיו.

מה מבקש לקבל יותר מקום?

לא בהכרח הדבר הדחוף ביותר, אלא הדבר שחשוב לתת לו מקום בתקופה הזאת.

מה יכול להיות כרגע ברקע?

לא להיעלם ולא להיזנח. לקבל פחות קדימות כרגע.

איזו פעולה אחת תיתן לבחירה הזאת ביטוי ממשי בשבוע הקרוב?

העת שלי עכשיו ← מה חשוב לי ← מה יקבל יותר מקום ← מה יהיה ברקע ← פעולה מוגדרת ← בדיקת הלימה

בדיקת הלימה

כעבור שבוע אפשר לחזור לבחירה ולשאול:

מה עשיתי בפועל?

מה גיליתי כשניסיתי לתת לבחירה מקום?

מה נכון לי לכייל לשבוע הבא?

לא כציון.

כמידע שמאפשר ללמוד, לכייל ולבחור שוב.

לפעמים עצם ההתבוננות מספיקה כדי לראות מה מבקש להשתנות. בתקופות שבהן הקולות, המחירים והאפשרויות מתערבבים, לא תמיד קל לעשות את ההבחנה הזאת לבד.

בתהליך הליווי אנחנו מבררים מה נכון לעת הנוכחית, מבחינים בין בחירה לבין פעולה מכוח ההרגל, ומתרגמים את מה שחשוב לתנועה שאפשר לבחון בתוך החיים עצמם.

הצעד הבא יכול להתחיל בשיחת היכרות קצרה.

כי החיים הם עכשיו. אבל העכשיו משתנה.